התיאורים האלה מועילים, אבל הם עלולים להפוך בקלות לפשטניים מדי.

שפות כמעט אף פעם אינן משתמשות בשיטה אחת בלבד כדי להראות מי פועל, מי מושפע מהפעולה, מי מקבל משהו או איזה תפקיד ממלא כל משתתף. במקום זאת, הן בדרך כלל משלבות כמה סוגים של מידע דקדוקי והקשרי.

בפרק הזה נבחן כיצד כמה מהשפות המרכזיות בעולם פותרות את אותה בעיית תקשורת בסיסית:

איך המאזינים יודעים מי עשה מה למי?

אירוע אחד, כמה שכבות של מידע

בחנו את המשפט הבא באנגלית:

Sarah encouraged Daniel.

אפשר לתאר אותו בכמה רמות.

חלקי הדיבר

• Sarah — שם פרטי.
• encouraged — פועל.
• Daniel — שם פרטי.

תפקידים תחביריים

• שרה היא הנושא.
• דניאל הוא המושא הישיר.

תפקידים סמנטיים

• שרה היא מי שמעניקה את העידוד.
• דניאל הוא מי שמקבל את העידוד או חווה אותו.

במשפט הפעיל הפשוט הזה, השכבה התחבירית והשכבה הסמנטית תואמות זו לזו היטב.

כעת השוו:

Daniel was encouraged by Sarah.

האירוע הבסיסי כמעט זהה. שרה היא עדיין מקור העידוד, ודניאל הוא עדיין מי שמקבל אותו.

אבל המבנה התחבירי השתנה:

• דניאל הוא עכשיו הנושא;
• שרה מופיעה בתוך צירוף הפותח במילת היחס by;
• הפועל מופיע בצורת סביל.

לכן אי אפשר לזהות תפקידים תחביריים רק באמצעות השאלה מי מבצע את הפעולה. שפות משתמשות בדקדוק כדי לארגן אירועים מנקודות מבט שונות.

הסימנים העיקריים ששפות יכולות להשתמש בהם

לשפות יש כמה כלים לסימון קשרים דקדוקיים. האיזון ביניהם משתנה מאוד משפה לשפה.

1. סדר המילים

המיקום של מילה או של צירוף יכול להעיד על תפקידם.

השוו:

Sarah called Daniel.
Daniel called Sarah.

באנגלית, החלפת המקומות של שני השמות הופכת גם את הפרשנות הטבעית ביותר לגבי מי התקשר למי.

2. סימון יחסות וסמנים אחרים של שמות עצם

שם עצם עשוי לשנות את צורתו או לקבל סיומת שמזהה את תפקידו התחבירי.

בהונגרית:

Sarah felhívta Danielt.

הסיומת -t מסמנת את דניאל כמושא הישיר.

שפות אחרות עשויות להשתמש למטרות דומות בסיומות נטייה של יחסות, בקליטיקות, בחלקיקים או במילות יחס קדמיות או אחוריות.

3. התאם בפועל

הפועל עשוי לשאת מידע על הנושא שלו או על משתתפים אחרים.

בספרדית:

Hablo.
“אני מדבר.”

הסיומת של hablo מזהה נושא בגוף ראשון יחיד, ולכן לעיתים קרובות אין צורך בכינוי גוף נפרד.

בשפות מסוימות, הפועל עצמו מכיל עוד יותר מידע על המשתתפים.

4. מבנים מיוחדים

מבני סביל, מבני שאלה, מבנים של נושא השיח ודפוסים של הקדמת המושא יכולים לשנות את הסדר הרגיל במשפט.

באנגלית:

Sarah opened the door.
The door was opened by Sarah.

במנדרינית:

מבנים בסדר נושא–פועל–מושא נפוצים, אבל מבנה bǎ מציב מושא מסומן לפני הפועל הראשי.

5. משמעות, הקשר וידע משותף

הדקדוק אינו פועל בחלל ריק.

המאזינים נעזרים גם ב:

• משמעויות המילים;
• מה שסביר מבחינה פיזית או חברתית;
• מה שכבר הוזכר;
• השאלה אם המשתתף אנושי או חי;
• השאלה אם דבר־מה מיודע או כבר מוכר;
• אינטונציה והדגשה.

בחנו את המשפט:

The child ate the sandwich.

גם בלי ניתוח דקדוקי מפורט, הידע שלנו על העולם הופך פרשנות אחת לסבירה הרבה יותר מהפרשנות ההפוכה.

אבל המשמעות מסייעת פחות כששתי האפשרויות סבירות:

Sarah called Daniel.
Daniel called Sarah.

במקרים כאלה, הסימנים הדקדוקיים נעשים חיוניים.

אנגלית: סדר המילים עושה חלק גדול מהעבודה

בשמות עצם רגילים באנגלית יש מעט יחסית סימוני יחסה. השמות Sarah ו־Daniel אינם משנים את צורתם באופן גלוי לפי תפקידם כנושא או כמושא.

לכן יש חשיבות רבה לסדר המילים.

הסדר הניטרלי הנפוץ ביותר הוא:

נושא – פועל – מושא

או:

SVO

לדוגמה:

Sarah called Daniel.
Daniel thanked Sarah.

שינוי הסדר משנה את הפרשנות הטבעית ביותר:

Sarah encouraged Daniel.
Daniel encouraged Sarah.

אין פירוש הדבר שכל צירוף שמני שמופיע לפני פועל הוא בהכרח הנושא, או שכל צירוף שמני שמופיע אחריו הוא בהכרח המושא.

אנגלית משתמשת גם ב:

• פועלי עזר;
• יחסות בכינויי גוף;
• מילות יחס;
• התאם בפועל;
• מבני סביל;
• מבני שאלה;
• פסוקיות זיקה;
• הקשר.

צורות כינויי הגוף מספקות מידע נוסף

השוו:

She called him.
He called her.

כינויי הגוף באנגלית משמרים הבחנות ששמות עצם רגילים איבדו ברובן.

• she ו־he הן צורות נושא;
• her ו־him הן צורות מושא.

כלומר, אנגלית אינה מבוססת על סדר המילים בלבד.

שאלות משנות את הסדר הרגיל

בשאלות רבות, פועל עזר מופיע לפני הנושא:

Did Sarah call Daniel?

הרכיב הראשון אינו הנושא. הנושא נשאר שרה.

משפטים סבילים מארגנים מחדש את המשתתפים

השוו:

Sarah encouraged Daniel.
Daniel was encouraged by Sarah.

במשפט הפעיל, שרה היא הנושא.

במשפט הסביל, דניאל הופך לנושא התחבירי, אף שתפקידו הסמנטי באירוע נשאר במידה רבה זהה.

אנגלית מסתמכת אפוא במידה רבה על סדר המילים, אבל סדר המילים פועל בתוך מערכת דקדוקית רחבה יותר.

צרפתית: סדר קבוע יחסית, אבל מיקומים מיוחדים לכינויי גוף

גם בצרפתית, הסדר הדומיננטי הוא SVO:

Sarah appelle Daniel.
“שרה מתקשרת לדניאל.”

כשמדובר בצירופים שמניים מלאים, לסדר המילים יש תפקיד מרכזי בהבחנה בין נושא למושא.

אבל כינויי מושא מופיעים בדרך כלל לפני הפועל:

Sarah l’appelle.
“שרה מתקשרת אליו.”

כינוי המושא le, שמתקצר כאן ל־l’, אינו מופיע במקום שבו היה מופיע בדרך כלל מושא המבוטא בצירוף שמני מלא.

השוו:

Sarah appelle Daniel.
Sarah l’appelle.

הדוגמה הזאת ממחישה עיקרון כללי חשוב:

שפה יכולה להשתמש בכללי סדר מילים שונים לצירופים שמניים מלאים ולכינויים דקדוקיים קצרים.

צרפתית משתמשת גם ב:

• כינויי נושא;
• כינויי מושא;
• מילות יחס;
• פועלי עזר;
• התאם במבנים מסוימים;
• דפוסי פסוקיות קבועים יחסית.

צרפתית תלויה אפוא מאוד בסדר המילים, אבל אי אפשר לצמצם אותה לכלל “הנושא לפני הפועל, המושא אחרי הפועל”.

ספרדית: סדר מילים, סיומות פועל וסימון מושא

ספרדית מתוארת לעיתים קרובות כשפת SVO, אבל מבנה המשפט שלה גמיש יותר מזה של האנגלית.

משפט ניטרלי יכול להיות:

Sara llamó a Daniel.
“שרה התקשרה לדניאל.”

כמה סימנים פועלים כאן בו־זמנית.

הפועל מזהה מאפיינים של הנושא

הצורה llamó מציינת גוף שלישי יחיד בזמן עבר.

פעלים בספרדית מספקים לעיתים קרובות די מידע כדי לאפשר את השמטת כינוי הנושא:

Llamé a Daniel.
“התקשרתי לדניאל.”

הסיומת של llamé מראה שהנושא הוא בגוף ראשון יחיד.

תכונה זו מתוארת לעיתים במונח pro-drop, שפירושו שכינוי נושא שאינו מודגש יכול לעיתים קרובות להישאר בלתי מפורש.

a האישית מסמנת מושאים אנושיים רבים

במשפט:

Sara llamó a Daniel.

המילה a שלפני Daniel מסייעת לסמן מושא ישיר אנושי וספציפי.

באופן מסורתי היא מכונה a האישית.

היא אינה מופיעה לפני כל מושא:

Sara compró un libro.
“שרה קנתה ספר.”

ההופעה של a תלויה בגורמים ובהם אנושיות, חיוּת, ספציפיות והמבנה המסוים.

לכינויי מושא יש מיקומים משלהם

Sara lo llamó.
“שרה התקשרה אליו.”

כינוי המושא lo מופיע לפני הפועל הנטוי, אף שמושא המבוטא בשם עצם מלא מופיע בדרך כלל אחריו.

סדר המילים מעביר גם מידע על המוקד

ספרדית מאפשרת כמה סדרי מילים שהיו נשמעים חריגים או מסומנים מאוד באנגלית רגילה.

הבחירה עשויה להיות תלויה ב:

• מה שכבר ידוע;
• מה שחדש;
• מה שמוצג בהנגדה;
• מה שהדוברים רוצים להדגיש.

ספרדית משלבת אפוא סדר מילים, מורפולוגיה של הפועל, סימון מושא, כינויי גוף ומבנה מידע.

הונגרית: סיומות היחסה מסמנות תפקידים, וסדר המילים מעצב את המסר

הונגרית עושה שימוש נרחב בסיומות.

מושא ישיר מסומן בדרך כלל באמצעות -t:

Sarah felhívta Danielt.
“שרה התקשרה לדניאל.”

מכיוון שהצורה Danielt נושאת סמן מושא, היא יכולה להופיע בכמה מיקומים בלי להפוך לנושא.

השוו:

Sarah felhívta Danielt.
Danielt Sarah hívta fel.
Sarah Danielt hívta fel.

בכל שלושת המשפטים, Danielt נשאר המושא.

עם זאת, המשפטים אינם מעבירים בדיוק את אותו המסר.

סדר המילים בהונגרית גמיש, לא אקראי

הסדר משקף לעיתים קרובות:

• את נושא השיח;
• את המוקד;
• הנגדה;
• אם המידע חדש או כבר ידוע;
• את טווח החלות של השלילה;
• את הקשר בין הפועל לתחילית שלו.

לדוגמה:

Sarah felhívta Danielt.

זו עשויה להיות אמירה ניטרלית יחסית.

Sarah Danielt hívta fel.

הסדר הזה נוטה להציב את Danielt במוקד ניגודי: שרה התקשרה לדניאל, ולא למישהו אחר.

Danielt Sarah hívta fel.

בהתאם להקשר ולאינטונציה, המשפט עשוי להנגיד בין שרה לבין אדם אחר שהיה יכול להתקשר.

סיומות היחסה מאפשרות לסדר המילים בהונגרית למלא יותר תפקידים הקשורים לשיח, אבל אינן הופכות אותו לחסר חשיבות.

גם הפועל מספק מידע

פעלים בהונגרית יכולים לציין:

• גוף;
• מספר;
• זמן;
• מודוס;
• אם המושא מיודע, במבנים רבים.

לדוגמה, הונגרית מבחינה בין צורות פועל הקשורות למושאים לא מיודעים לבין צורות הקשורות למושאים מיודעים:

Olvasok egy könyvet.
“אני קורא ספר.”

Olvasom a könyvet.
“אני קורא את הספר.”

ההבחנה אינה זהה ליידוע באנגלית, אבל היא מראה כיצד מידע על המשתתפים יכול להופיע גם בפועל.

הונגרית מחלקת אפוא את המידע הדקדוקי בין סיומות, צורות פועל, סדר מילים והקשר.

רוסית: סימון יחסות ומבנה מידע

שמות עצם, שמות תואר וכינויי גוף ברוסית יכולים לשנות את צורתם בהתאם ליחסה הדקדוקית.

היחסות מסייעות לבטא תפקידים וקשרים כגון:

• נושא;
• מושא ישיר;
• שייכות;
• מקבל;
• כלי או אמצעי;
• מיקום.

מכיוון שהקשרים האלה מסומנים לעיתים קרובות באופן מורפולוגי, רוסית מאפשרת יותר גיוון בסדר המילים מאנגלית.

הסדר הניטרלי הוא לעיתים קרובות SVO, אבל גם סדרים אחרים אפשריים.

הסדר עשוי לסמן:

• על מה המשפט מדבר;
• איזה מידע חדש;
• הנגדה;
• הדגשה;
• אפקטים סגנוניים.

אין סיומת מושא אחידה לכל המקרים

הטענה שרוסית מסמנת כל מושא בסיומת מסוימת אחת תהיה מטעה.

צורת האקוזטיב תלויה ב:

• מין דקדוקי;
• מספר;
• קבוצת הנטייה;
• חיוּת.

בשמות עצם מסוימים, צורת האקוזטיב זהה לצורת הנומינטיב. באחרים, במיוחד בשמות עצם ממין זכר המציינים יצורים חיים, היא עשויה להיות דומה לצורת הגניטיב.

כלומר, תפקידו של שם עצם יכול להיות מסומן באמצעות שילוב של:

• הסיומת שלו;
• התאם בשמות התואר;
• צורת כינויי הגוף;
• משמעות הפועל;
• סדר המילים;
• ההקשר.

רוסית עשירה ביחסות, אבל סימון היחסות אינו מבטל כל עמימות אפשרית.

סינית מנדרינית: דפוסי מיקום מובהקים בלי נטייה מהסוג האירופי

בסינית מנדרינית יש מעט יחסית נטייה.

פעלים אינם משתנים בדרך כלל בהתאם ל:

• הגוף של הנושא;
• התאם ביחיד או ברבים;
• זמן דקדוקי, כפי שמשתנים פעלים באנגלית או בספרדית.

גם לשמות העצם אין מערכת יחסות הדומה לזו שברוסית או בהונגרית.

סדר המילים הבסיסי הדומיננטי הוא SVO:

Sarah called Daniel.

במשפט מקביל טיפוסי במנדרינית, הנושא מופיע לפני הפועל והמושא אחריו.

מכיוון שצורות המילים נשארות יציבות יחסית, המיקום הוא רמז חשוב.

אבל מנדרינית אינה רק רצף נוקשה של מילים שאינן משתנות.

אספקט אינו זהה לזמן דקדוקי

מנדרינית משתמשת בחלקיקים ובאמצעים אחרים כדי לציין אם אירוע:

• הושלם;
• נמצא בעיצומו;
• נחווה בעבר;
• ממשיך להתקיים.

ההבחנות האלה מתוארות לעיתים קרובות במונחים של אספקט, העוסק באופן שבו אירוע מתפתח או נתפס.

מבנים של נושא השיח נפוצים

משפט עשוי להתחיל בנושא שיח שמגדיר במה יעסוק המשך המשפט.

נושא השיח אינו תמיד זהה לנושא התחבירי.

לכן הכלל הפשוט “שם העצם הראשון הוא הנושא” אינו אמין.

מבנה bǎ מציב את המושא לפני הפועל

מנדרינית יכולה להשתמש במבנה המכונה בדרך כלל מבנה bǎ.

בצורה מפושטת:

נושא + bǎ + מושא + צירוף פועלי

המבנה הזה מציג לרוב את המושא כדבר־מה שהאירוע משפיע עליו באופן מסוים, מטפל בו, משנה אותו או מביא לסילוקו.

לכן המושא מופיע לפני הפועל הראשי, אף שמנדרינית מסווגת בדרך כלל כשפת SVO.

מנדרינית יכולה לבטא ריבוי

לפעמים נטען שבמנדרינית “אין רבים”. זו טענה גורפת מדי.

המספר נשאר לעיתים קרובות בלתי מסומן כשאפשר להסיק אותו מההקשר, אבל למנדרינית יש כמה דרכים לבטא ריבוי, ובהן:

• שמות מספר;
• כמתים;
• מילות סיווג;
• פרשנות על סמך ההקשר;
• סמן הריבוי -men, שהשימוש בו מוגבל לשמות עצם מסוימים המציינים בני אדם ולכינויי גוף.

מנדרינית משתמשת במעט יחסית נטייה, אבל יש לה דקדוק מורכב הבנוי מסדר מילים, חלקיקים, מבנים תחביריים, מילות סיווג, סמני אספקט והקשר השיח.

יפנית: חלקיקי יחסה וההבחנה בין הנושא לנושא השיח

ביפנית, סדר המילים הדומיננטי הוא SOV:

נושא – מושא – פועל

דוגמה מפושטת:

Sara-ga Daniel-o hometa.
שרה-NOM דניאל-ACC שיבחה
“שרה שיבחה את דניאל.”

החלקיק -ga מסמן בדרך כלל צירוף ביחסת נומינטיב או צירוף הקשור לנושא.

החלקיק -o מסמן בדרך כלל מושא ישיר.

מכיוון שהצירופים השמניים מסומנים, אפשר לשנות במידה מסוימת את סדרם, אם כי הפועל נשאר בדרך כלל סמוך לסוף הפסוקית.

wa אינו רק עוד סמן נושא

החלקיק היפני -wa מוצג לעיתים קרובות ללומדים כסמן נושא, אבל זהו תיאור מטעה.

הוא מסמן בעיקר נושא שיח או רכיב ניגודי.

השוו ברמה העקרונית:

• ga עשוי לזהות את הנושא התחבירי או להציג אותו;
• wa מציג דבר־מה כנושא השיח או מנגיד אותו לחלופות.

נושא השיח והנושא התחבירי עשויים להתייחס לאותו דבר, אבל לא בהכרח.

משפט יכול להכיל גם נושא שיח וגם נושא נפרד מבחינה תחבירית.

ההבחנה הזאת מרכזית להבנת מבנה המידע ביפנית.

אפשר להשמיט חלקיקים

בדיבור לא רשמי אפשר להשמיט חלק מהחלקיקים כשהקשר המיועד ברור מתוך ההקשר.

כלומר, המאזינים ליפנית מסתמכים גם על:

• משמעות הפועל;
• חיוּת;
• ידע משותף;
• השיח הקודם;
• סדר המילים הצפוי.

חלקיקים הם סימנים דקדוקיים רבי־עוצמה, אבל הם אינם מקור המידע היחיד.

קוריאנית: דפוסים דומים על פני השטח, מערכת דקדוקית משלה

גם בקוריאנית, סדר המילים הוא בעיקר SOV, והיא משתמשת בסמנים המופיעים אחרי צירופים שמניים.

בין הסמנים הנפוצים:

• -i/-ga לסימון הקשור לנושא או ליחסת נומינטיב;
• -eul/-reul לסימון מושאים ישירים;
• -eun/-neun לסימון נושא השיח או הנגדה.

הצורה המדויקת משתנה לפי הצליל האחרון של המילה הקודמת.

כמו יפנית, גם קוריאנית מבחינה לעיתים קרובות בין נושא השיח לנושא התחבירי.

סמן נושא השיח עשוי לציין:

• על מה המשפט מדבר;
• הנגדה לאפשרות אחרת;
• מידע שכבר הובהר בשיחה.

סדר המילים גמיש בתוך מגבלות

מכיוון שצירופים שמניים יכולים לשאת סמנים, קוריאנית מאפשרת לשנות במידה מסוימת את סדרם לצורכי מיקוד או שיח.

עם זאת, אין פירוש הדבר שכל סדר טבעי באותה מידה. הפועל מופיע בדרך כלל בסוף, וסידורים שונים יכולים ליצור הדגשים שונים.

סמנים עשויים להיעלם בשיחה

בקוריאנית לא רשמית אפשר לפעמים להשמיט חלקיקי יחסה כשניתן לשחזר את תפקידם מההקשר.

במצבים כאלה, המאזינים תלויים יותר ב:

• הקשר;
• סבירות;
• סדר המילים;
• אינטונציה;
• משמעות הפועל.

יפנית וקוריאנית דומות במבנה שלהן בכמה היבטים, אבל אין לראות בדמיון הזה הוכחה לקרבת מוצא הדוקה ביניהן. דמיון טיפולוגי וקרבה היסטורית הם שתי שאלות נפרדות.

ערבית תקנית מודרנית: סדר מילים, התאם ויחסות

ערבית דורשת הסבר זהיר במיוחד, משום שערבית תקנית מודרנית והניבים הרבים של הערבית המדוברת אינם מתנהגים באופן זהה.

במשלב הרשמי של הערבית התקנית המודרנית, שני הדפוסים הכלליים הבאים אפשריים:

• פועל–נושא–מושא, או VSO;
• נושא–פועל–מושא, או SVO.

הבחירה יכולה להשפיע על דפוסי ההתאם ועל מבנה המידע.

לערבית הרשמית יש יחסות דקדוקיות

בערבית קלאסית המנוקדת במלואה ובמשלב הרשמי של הערבית התקנית המודרנית, תנועות קצרות בסופי המילים עשויות לסמן:

• יחסת נומינטיב;
• יחסת אקוזטיב;
• יחסת גניטיב.

במילים פשוטות, הסיומות האלה יכולות לעזור להבחין בין תפקידים תחביריים.

עם זאת, חשוב לסייג בכמה נקודות.

בכתיבה רגילה בערבית בדרך כלל משמיטים את סימני התנועות הקצרות

ברוב הטקסטים היומיומיים בערבית לא מופיעים סימני התנועות הקצרות שהיו מאפשרים לראות רבות מסיומות היחסה.

בניבים המדוברים לרוב אין מערכת יחסות מלאה

בניבים היומיומיים של הערבית, סיומות היחסה הקלאסיות נעלמו ברובן.

גם בדיבור רשמי לא תמיד הוגים אותן בעקביות

בהקשרים שבהם מקפידים על הלשון, דוברים עשויים להשתמש בחלק מסיומות היחסה הרשמיות ולהשמיט אחרות.

לכן הפרשנות בפועל תלויה לעיתים קרובות בשילוב של:

• סדר המילים;
• התאם;
• מילות יחס;
• כינויי גוף;
• מורפולוגיה של הפועל;
• הקשר.

מורפולוגיה של שורש ותבנית היא עניין נפרד

ערבית ידועה בבניית משפחות מילים משורשים עיצוריים המשולבים בתבניות של תנועות ובתבניות מורפולוגיות.

המערכת הזאת מסייעת ליצור פעלים, שמות עצם ושמות תואר הקשורים זה לזה.

זהו מאפיין חשוב של מבנה המילה בערבית, אבל אין לבלבל בינו לבין השאלה המצומצמת יותר: כיצד משפט מבחין בין הנושא שלו למושא שלו.

יצירת מילים והתפקיד התחבירי במשפט הם חלקים קשורים של הדקדוק, אבל אינם אותו מנגנון.

הינדי: מילות יחס אחוריות וארגטיביות מפוצלת

בהינדי, סדר המילים הדומיננטי הוא SOV:

נושא – מושא – פועל

היא משתמשת במילות יחס אחוריות, הדומות בתפקידן למילות היחס באנגלית, אבל מופיעות אחרי הצירוף השמני ולא לפניו.

באנגלית:

with Daniel

בהינדי, הסדר הכללי מקביל ל:

Daniel with

שם העצם עשוי גם לעבור לצורת יחסה עקיפה לפני מילות יחס אחוריות מסוימות.

הסמן -ko

הסמן -ko עשוי לזהות:

• מקבל;
• יעד;
• מושאים ישירים מסוימים.

אבל לא כל מושא ישיר מקבל -ko.

השימוש בו מושפע מגורמים כגון:

• אנושיות;
• חיוּת;
• יידוע;
• ספציפיות;
• בולטות בשיח.

זו דוגמה לסימון מושא דיפרנציאלי: חלק מהמושאים מקבלים סימון מפורש, ואחרים לא.

הסמן -ne

במבנים מסוימים עם פועל יוצא המציגים אירוע שהושלם, המשתתף בתפקיד מבצע הפעולה מקבל את הסמן -ne.

לדוגמה, בתרגום מפושט מילה במילה:

Mira-ne Ram-ko dekha.
מירה-ERG ראם-OBJ ראתה
“מירה ראתה את ראם.”

הסמן -ne אינו סמן נושא כללי המשמש בכל זמן ובכל מבנה.

הוא מופיע בתנאים דקדוקיים מסוימים, במיוחד בפסוקיות רבות עם פועל יוצא באספקט פרפקטיבי.

ארגטיביות מפוצלת

הינדי מתוארת לעיתים קרובות כשפה בעלת ארגטיביות מפוצלת.

פירוש הדבר הוא שאופן סימון המשתתפים משתנה בהתאם לגורמים כגון:

• אספקט;
• היות הפועל יוצא;
• מבנה הפסוקית.

משתתף שמתנהג כנושא רגיל ובלתי מסומן במבנה אחד עשוי לקבל -ne במבנה אחר.

לכן אי אפשר לתאר את ההינדי במדויק באמצעות התאמה פשוטה וקבועה כגון:

• -ne תמיד מציין נושא;
• -ko תמיד מציין מושא.

המערכת תלויה ביחסי הגומלין בין סימון יחסות, אספקט, התאם, חיוּת, ספציפיות ומבנה הפועל.

מבט השוואתי

הטבלה מציגה נטיות דומיננטיות, לא כללים מוחלטים.

שפה המסווגת כ־SVO יכולה ליצור גם סדרי מילים אחרים. שפה עם סימון יחסות עדיין משתמשת בסדר המילים. שפה עם חלקיקים עשויה להשמיט אותם. שפה בעלת מורפולוגיית פועל עשירה עדיין מסתמכת על ההקשר.

שפות מחלקות את העבודה בדרכים שונות

נהוג לתאר שפות באמצעות ניגודים כגון:

• נוקשות או חופשיות;
• פשוטות או מורכבות;
• אנליטיות או בעלות נטייה;
• מבוססות מיקום או מבוססות סיומות.

הניגודים האלה יכולים להועיל, אבל רק אם מתייחסים אליהם כאל נטיות ולא כאל תיאורים מלאים.

אנגלית מטילה יותר אחריות על הסדר

מכיוון ששמות עצם רגילים באנגלית נושאים מעט מידע גלוי על יחסה, המיקום שלהם חיוני.

Sarah called Daniel.
Daniel called Sarah.

שינוי קטן בסדר משנה את הפרשנות.

הונגרית ורוסית מקודדות יותר מידע בשמות העצם

צורות היחסה הופכות את הקשרים הדקדוקיים לגלויים יותר בצירוף השמני עצמו.

כך יש לסדר המילים חופש רב יותר להעביר מידע על:

• נושא השיח;
• המוקד;
• הנגדה;
• מהו מידע מוכר ומהו מידע חדש.

ספרדית מחלקת את המידע בין כמה מערכות

ספרדית משתמשת ב:

• סיומות פועל;
• סימון מושא;
• מיקום כינויי גוף;
• סדר מילים;
• הקשר השיח.

אין סימן יחיד שמסביר את המערכת כולה.

מנדרינית בונה דקדוק בלי נטייה נרחבת

מנדרינית מסתמכת יותר על:

• מיקום;
• סמני אספקט;
• חלקיקים;
• מילות סיווג;
• מבנים תחביריים ייחודיים;
• הקשר.

היעדר נטיית פעלים מהסוג המוכר בשפות אירופיות אינו מעיד על היעדר מורכבות דקדוקית.

יפנית, קוריאנית והינדי מסמנות קשרים אחרי שמות העצם

השפות האלה מציבות לעיתים קרובות רכיבים דקדוקיים אחרי צירופים שמניים.

אבל החלקיקים ומילות היחס האחוריות שלהן אינם תוויות פשוטות שמוצמדות באופן מכני בכל משפט. השימוש בהם תלוי ביחסי הגומלין עם נושא השיח, הנגדה, חיוּת, אספקט וידע משותף.

התובנה המרכזית היא:

שפות פותרות בעיות תקשורת דומות באמצעות חלוקה שונה של המידע בין מילים, סיומות, חלקיקים, סדר המילים, צורות פועל והקשר.

סדר מילים “קבוע” ו“חופשי” הם מושגים יחסיים

אנגלית מכונה לעיתים קרובות שפה בעלת סדר מילים קבוע, ואילו הונגרית או רוסית עשויות להיקרא שפות בעלות סדר מילים חופשי.

אין להבין אף אחת מהתוויות האלה כפשוטה.

אנגלית מאפשרת סידורים רבים:

Sarah gave Daniel the book.
Sarah gave the book to Daniel.
The book was given to Daniel by Sarah.
What did Sarah give Daniel?

אלה אינם סידורים אקראיים. כל אחד מהם פועל לפי מבנה דקדוקי.

בדומה לכך, הונגרית ורוסית אינן מאפשרות לסדר מילים באופן שרירותי בלי לשנות את המשמעות, את ההדגשה או את מידת הטבעיות.

הבחנה מדויקת יותר היא:

• יש שפות שמסתמכות יותר על המיקום כדי לזהות תפקידים תחביריים;
• אחרות משתמשות במיקום יותר כדי לארגן מידע והדגשות;
• כל השפות מגבילות את סדר המילים בדרכים שיטתיות.

יתירות היא יתרון, לא חיסרון

שפות מסמנות לעיתים קרובות את אותו הקשר יותר מפעם אחת.

במשפט באנגלית, הנושא עשוי להיות מסומן באמצעות:

• מיקום לפני הפועל;
• כינויי גוף בצורת נושא;
• התאם בפועל;
• המבנה התחבירי שבו הוא מופיע.

בספרדית אפשר לעיתים לזהות את הנושא מתוך:

• צירוף שמני שנאמר במפורש;
• כינוי גוף;
• סיומת הפועל;
• השיחה הקודמת.

בהונגרית, מושא עשוי להיות מסומן באמצעות:

• הסיומת -t;
• צורת פועל המשמשת עם מושא מיודע או לא מיודע;
• סדר המילים;
• משמעות הפועל;
• ההקשר.

החפיפה הזאת הופכת את התקשורת לעמידה יותר לשיבושים.

מאזינים עלולים להחמיץ צליל, להיתקל ברעש רקע, לעבד מבטא לא מוכר או להבין רמז אחד באופן שגוי. כמה סימנים החופפים חלקית זה לזה עוזרים להם לשחזר את המשמעות המיועדת.

מה כדאי לחפש כשלומדים שפה?

כשלומדים שפה חדשה, לא מספיק לשאול רק “מהו סדר המילים הבסיסי?”.

גישה טובה יותר היא לבנות מדרג של רמזים.

1. בחנו את סדר המילים

• איפה הפועל?
• מה מופיע לפניו ואחריו?
• האם זה משפט ניטרלי או מבנה מסומן?

2. חפשו סמנים בשם העצם או סביבו

• האם שם העצם נושא סיומת יחסה?
• האם יש חלקיק?
• האם יש מילת יחס קדמית או אחורית?
• האם מושא אנושי או מיודע מקבל סימון מיוחד?

3. בדקו את הפועל

• האם הוא מזהה את הגוף או את המספר של הנושא?
• האם יש בו התאם עם המושא?
• האם הוא מציין אספקט, דיאתזה או יידוע?
• האם מעורב פועל עזר?

4. זהו את המבנה

• האם המשפט פעיל או סביל?
• האם זו שאלה?
• האם רכיב כלשהו מוצג כנושא השיח או בהנגדה?
• האם יש מבנה מיוחד של הקדמת המושא?

5. הפרידו בין התפקיד התחבירי למשמעות

שאלו את שתי השאלות:

• מי הנושא התחבירי?
• מי מבצע את הפעולה, מי חווה אותה, מי מקבל דבר־מה או מי מושפע ממנה?

ייתכן שמדובר באותו משתתף, אבל לא בהכרח.

6. היעזרו בהקשר

• מה כבר הוזכר?
• לאיזה משתתף סביר יותר לייחס את ביצוע הפעולה?
• מה הדוברים מדגישים?
• האם אפשר להבין מתוך השיחה נושא או מושא שנראים חסרים?

הגישה הזאת אמינה יותר מהניסיון להחיל ישירות את דפוסי המשפט באנגלית על כל שפה אחרת.

מכללי דקדוק למערכת של סימנים

הוראת דקדוק מסורתית מציגה לעיתים קרובות כללים נפרדים:

• אנגלית משתמשת בסדר נושא–פועל–מושא.
• הונגרית מסמנת את המושא באמצעות -t.
• יפנית משתמשת ב־-ga וב־-o.
• ספרדית יכולה להשמיט את הנושא.
• הינדי משתמשת ב־-ne וב־-ko.

בכל אמירה יש אמת מסוימת, אבל אף אחת מהן אינה מתארת שפה שלמה.

השאלה המועילה יותר היא:

אילו סימנים השפה הזאת מספקת, ואיך הם פועלים יחד?

כך הדקדוק הופך מרשימת חריגים למערכת מתואמת.

הלומדים כבר אינם רואים בסדר המילים, בסיומות, בחלקיקים, בהתאם ובהקשר נושאים שאינם קשורים זה לזה. הם הופכים לפתרונות שונים לאותה בעיה בסיסית.

הרעיון המרכזי

שפות צריכות לעזור למאזינים לזהות את הקשרים בין משתתפים, פעולות, מצבים ואירועים.

הן יכולות לעשות זאת באמצעות:

• סדר המילים;
• סימון יחסות;
• חלקיקים;
• מילות יחס קדמיות ואחוריות;
• התאם בפועל;
• דיאתזה;
• מבנה המידע;
• משמעות והקשר.

אף שפה מרכזית אינה מסתמכת רק על אחד מהאמצעים האלה.

אנגלית מעניקה משקל גדול במיוחד למיקום. הונגרית ורוסית מקודדות יותר מידע בצורות שמות העצם. ספרדית מחלקת את המידע בין סדר המילים, המורפולוגיה של הפועל וסימון המושא. מנדרינית משלבת מיקום עם חלקיקים ומבנים תחביריים ייחודיים. יפנית וקוריאנית משתמשות בסמנים של שמות עצם ובמבני נושא שיח. ערבית משלבת סדר מילים, התאם, ובמשלבים רשמיים — גם יחסות. הינדי מוסיפה סימון יחסות התלוי באספקט וסימון מושא דיפרנציאלי.

המערכות שונות, אבל האתגר התקשורתי משותף:

איך המאזינים יכולים לשחזר מי מעורב, מה קרה ואיך המשתתפים קשורים זה לזה?

כשלומדים מתחילים לחפש מערכות של סימנים במקום כללי דקדוק מבודדים, קל יותר לנתח שפות לא מוכרות — וההבדלים ביניהן מקבלים משמעות רבה יותר.